דרור גרין כותב היום
היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על שירה של רות נצר, שיר שבו היא מתארת ציור בן חמש-מאות שנים ורואה בו את מבשר מגיפת הקורונה. את השיר וההרהור, וצילומים מחיינו בכפר הבולגרי, אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף בחינם לרשימת המנויים. אנא שתפו:http://www.psychom.com/Poetry_1150_he.htmlרות נצר, המשוררת, הציירת והמטפלת, מתבוננת בעולם, מתבוננת בחפצים שבבית, מתבוננת בתהליך הכתיבה, ורואה את הכאב והסבל שמסביב, בחצר האחורית שלנו, גם עכשיו, בזמן המגפה, כשהיא נזכרת בציורו של פיטר ברויגל האב.פיטר ברויגל האב (1525-1569) היה צייר פלמי ידוע, שצייר את עונות השנה ואת האיכרים העליזים בנופי הכפר. בציור הענק והמפורט הזה (117X162 ס"מ) שצויר בשמן על עץ, בשנת 1562, שכותרתו 'ניצחון המוות', מתאר ברויגל את המניע האנושי הקדום ביותר: את חרדת-המוות. זהו תיאור מזוויע של יום-הדין, שבו השלדים הורגים את בני-האדם בכל דרך אפשרית: בתליה, בשיסוף גרונם, בטביעה, בשעה שהמוות מתואר כשלד הרוכב על סוס ומכה בחרמשו, ובקדמת הציור, מימין, זוג אוהבים, הגבר פורט על מיתרי הלאוטה והאשה שרה. באופק ערים נשרפות וספינות טובעות.לא במקרה נזכרה רות בציור הזה, המבשר את סוף העולם, בימים אלו, בהם העולם כולו סגור ומסוגר, בפחד מפני המגיפה המשתוללת ברחובות, וקוטלת ללא אבחנה את כל מי שנקלע בדרכה.רות נצר מפרשת את הציור הידוע מנקודת-המבט העכשווית שלה, ומגייסת אותו כאמצעי להבנת מגיפת הקורונה שהטילה אימת-מוות על העולם כולו, וכפתה עלינו עידן של אי-ודאות המשבשת את כל אורחות חיינו.'ניצחון המוות' של ברויגל אינו מתאר מגיפה דווקא, אלא מבטא את חרדת-המוות המשותפת לכולנו מיום היוולדנו, ואת הידיעה שכולנו בני-תמותה. (כלומר שאיש מאיתנו, ללא הבדלי מעמדות, לא יוכל להימלט מן המוות הצפוי לו). הנגנים המתוארים בקדמת הציור, כשגבם אל הסצינה המזוויעה, מסמלים את החיים עצמם, ואת היכולת שלנו להתענג על הנאות הרגע כדי להתעלם מהגורל הנורא הצפוי לנו.בבית הראשון של השיר מבקשת מאיתנו המשוררת להצטרף אליה ואל נקודת-המבט העכשווית שלה, בשעה שהיא מתבוננת בציורו של ברויגל: "תָּאֲרוּ לְעַצְמְכֶם אֵיךְ הַצַּיָּר הַמְּהֻלָּל פִּטֵּר בְּרוֹיגֶל הָאָב צִיֵּר בַּמֵּאָה הַ-16 אֶת נִצְחוֹן הַמָּוֶת". היא מתעלמת מתמונות הרצח בידי צבא השלדים, ומציגה פירוש חדשני של מה שמתרחש בציור: "אֵיךְ אֲנָשִׁים כְּמוֹ בְּשׁוּק אוֹ בִּמְסִבָּה, קוֹרְסִים, צוֹנְחִים, רְפוּיִים, כְּמוֹ מְכֻשָּׁפִים, שִׁכּוֹרִים אוֹ רְדוּמִים".רות נצר מתארת את 'נצחון המוות' כאירוע פאסיבי, שבו בני-האדם פשוט מאבדים את כוח-החיים שלהם ושוקעים ללא כל התנגדות אל מותם, כאילו היו "מְכֻשָּׁפִים, שִׁכּוֹרִים אוֹ רְדוּמִים". היא מסכמת את תיאור המוות המכושף הזה כשהיא מאחדת את קורבנותיו באמצעות הפירוש האישי והעכשווי שלה של הציור: "מֵתִים בְּחַבְרוּתָא מִמַּגֵּפָה נוֹרָאָה".רות מפרשת את הציור של ברויגל כפי שאני, ושאר הקוראים, מפרשים את השיר שלה (או כל שיר אחר). היצירה שאנו קוראים או מתבוננים בה היא רק נקודת מוצא להבנת העולם הסובייקטיבי של כל אחד מאיתנו. האמנות, לפיכך, היא כלי רגשי עוצמתי להתמודדות עם אי-הוודאות והחרדה שכל אחד מאיתנו חווה במהלך חייו, ועם חרדת-המוות הטבעית המשותפת לכולנו.בבית השני של השיר מחפשת המשוררת את המניע לעבודתו הסיזיפית של הצייר, שהשקיע מאמצים כה רבים בתיאור הסצינה הבלתי-נסבלת, אותה היא משווה למגיפה העכשווית, שכולנו עדים לה: "מִנַּיִן שָׁאַב תַּעֲצוּמוֹת לְהַמְשִׁיךְ שָׁבוּעוֹת אֲרֻכִּים לְצַיֵּר אֶת הַזְּוָעָה". זו, כמובן, שאלה שרות נצר שואלת את עצמה, וגם כל אמן אחר, על הבחירה להתמודד עם מקורות האימה המלווים את חיינו, ולא להתעלם מהם כפי שרוב בני-האדם מתעלמים מן הקושי עד שהוא כופה את עצמו עליהם. היא תוהה מאין מוצא האמן את הכוח להשקיע את יכולותיו היצירתיות ואת כוח דמיונו בעבודת היצירה הקשה, ללא תמורה של ממש, ואפילו בייסורים גדולים: "צִיּוּר שֶׁאִישׁ לֹא שִׁלֵּם לוֹ עֲבוּרוֹ, תְּמוּנָה שׁוֹקֶקֶת צֶבַע, בְּיֹפִי אֶסְתֶּטִי מֻקְפָּד וְאַכְזָרִי".כדי להדגיש את עוצמת הכאב שאיתו מתמודד האמן, ואיתו מתמודדת המשוררת היוצרת בזמן מצוקה, היא מפנה אותנו לשירו של ביאליק, המתאר את זוועות הפוגרום כפי שתיאר ברויגל את 'ניצחון המוות':אִם-יֵשׁ אֶת-נַפְשְׁךָ לָדַעַת אֶת-הַמַּעְיָןמִמֶּנּוּ שָׁאֲבוּ אַחֶיךָ הַמּוּמָתִיםבִּימֵי הָרָעָה עֹז כָּזֶה, תַּעֲצוּמוֹת נָפֶשׁ,צֵאת שְׂמֵחִים לִקְרַאת מָוֶת, לִפְשֹׁט אֶת-הַצַּוָּאראֶל-כָּל-מַאֲכֶלֶת מְרוּטָה, אֶל-כָּל-קַרְדֹּם נָטוּי,לַעֲלוֹת עַל-הַמּוֹקֵד, לִקְפֹּץ אֶל-הַמְּדוּרָה,וּבְ“אֶחָד” לָמוּת מוֹת קְדוֹשִׁים –את התשובה מוצאת רות במעשה היצירה עצמו, כשם שביאליק מוצא אותה באמונה ובתפילה:וּמִי יוֹדֵעַ אִם לֹא-נַחֲלֵי דִמְעוֹתֵיהֶםהֶעֱבִירוּנוּ וַיְבִיאוּנוּ עַד-הֲלֹםוּבִתְפִלָּתָם מֵאֵת אֲדֹנָי שְׁאֵלוּנוּ;וּבְמוֹתָם צִוּוּ לָנוּ אֶת-הַחַיִּים –הַחַיִּים עַד-הָעוֹלָם!רות נצר מציעה לנו למצוא נחמה במעשה היצירה, בסיפור ובציור ובשירה. היא מזכירה לנו את סיפורה של "שֶׁחֱרֶזָדָה" מסיפורי 'אלף לילה ולילה', שמדי לילה, במשך 1001 לילות, סיפרה למלך סיפור שבזכותו השאיר אותה בחיים. מעשה היצירה, לפיכך, הוא לדעת המשוררת מה שמאפשר לנו להאריך את חיינו נוכח חרדת-המוות. ואולי מעשה היצירה הוא גם מה שמעניק משמעות לחיינו, כפי שהציע ויקטור פראנקל, שנותר בחיים לאחר שהנאצים השמידו את כל משפחתו, רק משום שהמשיך לכתוב בדמיונו את הספר שבו תיאר את תורת הלוגותרפיה שפיתח באותם ימים: "אוּלַי כְּמוֹ שֶׁחֱרֶזָדָה הֶאֱמִין שֶׁכָּל עוֹד יַמְשִׁיךְ לְתַעֵד הוּא יִוָּתֵר בַּחַיִּים".בשיר הזה מתעדת רות נצר את חייה, בשעה שהיא מתבוננת בציורו של פיטר ברויגל האב, ובמגיפה שעוצרת את מהלך חייה, ובהרהור הזה שלי אני מתעד את האופן שבו מתן פשר לשיר, לסיפור, לציור או להתבוננות בטבע, מאפשר לי, ולכם להמשיך בחיינו ולהעניק להם משמעות גם ברגעים הקשים ביותר.http://www.psychom.com/Poetry_1150_he.html