Ruth Netzer

בבואה של מחשבה
רות נצר חותרת תחת המיתוס ומציגה פרשנות אישית לסיפור, המיוסדת על תובנות פסיכואנליטיות. בשיר מופיע נרקיס כדמות אומללה ומאמללת לא בשל התאהבות בעצמו, כי אם בדימוי של עצמו. האוהב את עצמו עדיין מתייחס למציאות ממשית, אך מי שכרוך אחר דימוי אינו מתייחס למציאות, אלא רק לבבואתה של מחשבה על עצמו, לאו דווקא מדויקת.
נרקיס של רות נצר כרוך אחר הדימוי, אך זהו דימוי בלתי יציב, שאפילו כדימוי אין לו ממשות ברורה: נולד במים החמקמקים, ולכן טובע בהם, ואפשר גם לראות בכך אמירה על התעתוע שבכל דימוי המנותק ממציאות. נרקיס אף נמשך אל "יופי אפל", אל הכוח המושך שבמפגש בין ארוס לכיליון; או אל הדימוי של עצמו כנער שובר לבבות, בעל יופי האוצר בחובו סכנה לנתקלים בו.
הכיליון צפוי לנרקיס, כל נרקיס, בפיתוי הנצחי של ההזדהות עם הדימוי. ההזדהות הזאת פוגעת אנושות בחיים, ובמגע עם המים המתעתעים, עם הדימוי, נרקיס מת. כאן נרמזת אחת הגרסאות של המיתוס לפיה נרקיס מת כשניסה לנשק את עצמו במים. בגרסה אחרת הוא פשוט מת מצמא! הרי לא ניתן להרוות את הצמא לדימוי, לייצוג החף ממציאות, שמשתנה ללא הרף במים המתנועעים, המסמלים את השינויים והתמורות.

מציאות מדומה
הבעיה היא שנרקיס מכלה לא רק את עצמו אלא גם את זולתו. בדו-שיח עם ביאליק ("הבריכה") ועם דליה רביקוביץ' ("אתה בודאי זוכר") טוענת רות נצר שנרקיס מחפש במים אישה. הוא קורא אליה, אך הקול חוזר אליו והוא נשאר בתוך כמיהתו לממשות המדומה שבמים, במקום לאישה שלידו, אותה אינו רואה. כאן נרמזת דמות נוספת מהמיתוס והיא הנימפה אקו אשר התאהבה בנרקיסוס והוא השיב את פניה ריקם. האדם הנרקיסי בעל האופי הילדותי אוהב אך ורק את עצמו; ואלה שלרוע מזלם הלכו שבי אחר יופיו המתעתע, לעולם לא יקבלו ממנו יחס אנושי. לא נותר להם אלא לבכות, כמו אקו, האישה המציאותית, אותה חיפש במים, והחמיץ את ממשותה; בדומה לרווקים המושבעים התרים לשווא אחר האישה האידיאלית המשתקפת בדימויי התקשורת, ומחמיצים נשים אמיתיות שאינן מתאימות לדימוי, ולעולם לא יתאימו. נרקיסוס מת אפוא בשל דימוי, ובדרך גם המית את האישה מוות נפשי.
"נרקיס" הוא שיר הגותי נפלא שכתבה משוררת מחוננת, ובו משתקפות תובנות עמוקות הלקוחות מאוצר הארכיטיפים של המיתולוגיה.